עוז, בן הזקונים של ליאורה ואביגדור, נולד בג' בשבט תשמ"ג (17.1.1983) בפתח תקווה. אח לאלעד, נועם ועמית.

עוז גדל והתחנך בפתח תקווה, למד בבית ספר "קפלן". עד מהרה בלט כתלמיד יוצא דופן, וצורף לכיתת מחוננים. הוא היה ילד מקסים וביישן, אשר ניחן בידע כללי נרחב, בחוש הומור ייחודי ובחיוך רחב. מגיל צעיר אהב את השפה העברית ונמשך לשעשועי לשון ותשבצים. בזמנו הפנוי השתתף בחוג טניס ונהג לבלות עם חבריו. הוא אהב את הוריו ואחיו והיה קשור אליהם מאוד.

בתום לימודיו התיכוניים בתיכון "אחד העם", המשיך את לימודיו במסגרת העתודה האקדמית בתחום המחשבים, אך בסופו של דבר יצא דווקא לקורס ממר״ם ושובץ לשירות צבאי בחיל התקשוב.

כהרגלו, עוז בלט ביכולותיו הגבוהות, ולאחר שעבר הכשרות מתאימות שירת בתפקידים פיקודיים באגף. מבין תפקידיו הרבים, עסק בפיתוח קורס הסייבר של בסמ"ח (בית הספר למקצועות המחשב) בצה"ל. הוא גם התנדב עם ילדים בבתי ספר ברחבי הארץ והרצה להם על דרכים להתנהל בצורה בטוחה ברשת. סיפרו אוהביו: "הערכים הצבאיים היו חשובים לו מאוד. הוא ראה חשיבות עליונה במתן דוגמה אישית גם כשלא היה בתפקיד. מאוד העריך את האחריות שניתנה לו". הוא השתחרר מצה״ל בדרגת סרן.

במהלך שירותו הצבאי חלה בסרטן והחל לעבור טיפולים. התמודדותו עם המחלה הייתה מעוררת השראה: הוא שמר על אופטימיות וחיוך, שמח בחלקו והסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה. אוהביו סיפרו: "במחלקה האונקולוגית היו קוראים לו 'סמיילי', תמיד הסתובב עם חיוך גדול על הפנים. עוז היה אדם שקל לאהוב". את תקופת הטיפולים ניצל כדי להעשיר את הידע שלו והחל ללמוד בלשנות חישובית באוניברסיטת תל אביב.

לאחר שחרורו מצה"ל, השתלב עוז בתחום ההיי-טק. הוא היה אהוב על חבריו לעבודה, הפגין מקצועיות, והתנהל בחיוך משרה אווירה שמחה וקלילה על סביבתו.

לצד בניית קריירה בתחום ההיי-טק, הקים זוגיות אוהבת עם תמר. השניים הכירו בחתונה של חברה והיו לזוג. תמר סיפרה: "כשנפגשנו הרגשנו שמצאנו את החלק שמשלים כל אחד מאיתנו, חלקנו קשר נפלא". הם נהנו לצחוק ביחד ולפתור תשבצי היגיון.

בני הזוג נישאו בחתונה אזרחית בניו יורק וערכו בארץ טקס למשפחה וחברים. על הטקס סיפרה המנחה שלו, מרב מיכאלי: "עוז ותמר ביקשו ממני את הכבוד והעונג לערוך להם את הטקס שבו הם רצו לחגוג את אהבתם ואת המסע המשותף שלהם בחיים. עוזי ותמר הם זוג מקסים... שניהם שברו כוסות כדי לשבור את הקבעונות שמגבילים אותנו ולשחרר את האהבה שלהם ושלהן".

בשנת 2016 נולד לזוג בנם – יואב. עוז חלם להיות אבא. הוא התרגש מאוד שזכה לגדל את בנו ונהנה מכל חלק בהורות. נהג היה לצאת להליכות ארוכות עם בנו התינוק במנשא.

כל חייו בלטה אהבתו הגדולה לשפה העברית. הרחיב את ידיעותיו בהתמדה, פתר תשבצי היגיון ושעשועי לשון, נהג להאזין לשירים עבריים ולתוכניות ששודרו בתחנת הרדיו "גלי צה"ל" בנושאי היסטוריה ושפות. מדי שנה לקח חלק בכנס "לשון ראשון", הכנס השנתי בנושא השפה העברית. באחת מהשנים היה חבר ועדת ההיגוי בכנס, וייצג את קולם של צעירי הדור. "עוז היה מאוד ישראלי, גאה בדרך שלו ובשפה שלו" סיפרו אוהביו, "תמיד היו לו סיפורים סביב מילים ומונחים בעברית".

במרוצת השנים חלה בשנית והחל לעבור טיפולים למיגור המחלה, אך אלה לא צלחו.

עוז קרת דובב נפטר בי"ז באב תשע"ט (18.8.2019). בן שלושים ושש שנים וחצי בפטירתו. הותיר אחריו אישה ובן, הורים ושלושה אחים.

ספדה לו תמר: "היום עוזי שלי הלך מאיתנו. זה היה גם ידוע מראש וגם לא צפוי לחלוטין. אחרי קרב גיבורים ארוך עם מחלה קשה, היום עוזי נלחם בפעם האחרונה. עוזי הוא אהבת חיי ולא ברור לי איך ממשיכים לחיות עכשיו. הוא היה עדין נפש, חד לשון, יפה תואר, חכם, אוהב ונאהב. בן הזוג המושלם בשבילי ואב מושלם ליואבי".

חבריו לעבודה ערכו סרטון זיכרון בו העלו זיכרונות משותפים ואנקדוטות מעבודתם לצידו. ערב לזכרו נערך בהשתתפות משפחתו וחבריו לעבודה תחת השם "עוז - החיוך שאינו נגמר". 

ב-2021 פרסם נועם, אחיו, את ספרו "כשחשך" העוסק בפרידה מעוז. לקראת פרסומו כתב: "שנתיים ללכתו של אחי האהוב ומשהו בי הלך וכלה איתו. מנגד ובצד החידלון, עוז חי ופועם בלבי. בשנה האחרונה התהדק הקשר שלי עם בנו יואב, שמזכיר לי אותו ברגישות, בחוכמה, בסקרנות, בצחוק, בחברותיות, באור שהקרין, ובחוסן הנפשי".